החלטה בתיק רע"א 49201-11-11

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר אשר-צבן) מיום 25.10.11 במסגרת ת"א 17915-05-10, בה נדחתה בקשת המבקשת לקבוע כי בין הצדדים ישנן פלוגתאות אשר נתבררו זה מכבר בהליך שיפוטי וקיים בעניינם השתק מכוח מעשה בית דין.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1.         בין הצדדים נחתם ביום 15.01.06 חוזה מכר לפיו מכר המשיב למבקשת דירה ברחוב משכנות 26 ירושלים, שהיא כ-20% מהזכויות בחלקה 1015 דף 135 (להלן: "ההסכם", "הדירה" ו"החלקה" בהתאמה). המשיב מחזיק בכ-50% מהזכויות בחלקה. לחתימת ההסכם קדם משא ומתן במסגרתו נתחם זיכרון דברים ומסמך נוסף אשר כונה "תוספת להסכם, תנאים מיוחדים". בין הצדדים הוסכם כי המבקשת תעביר את מלוא התמורה למשיב ותוכל לרשום לזכותה הערת אזהרה על הדירה, היינו על 20% מהזכויות בחלקה. כן הוסכם כי המבקשת תוכל לרשום הערת אזהרה נוספת על יתרת זכויותיו של המשיב בחלקה, היינו, בשיעור של 30%. עוד הוסכם כי המשיב ידאג להסרת המשכנתא שנרשמה לטובת "ליבו נכסים והשקעות בע"מ" הרובצת על הזכויות בדירה. אין חולק כי המבקשת רשמה הערת אזהרה אחת על 50% מהזכויות בחלקה וכי עד היום לא הוסרה המשכנתא.

2.         הצדדים הגישו תביעות האחד כנגד השני בבית משפט השלום. המשיב הגיש תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו נתבקש בית המשפט לקבוע כי המבקשת הפרה את החוזה בניהם הפרה יסודית בשל העובדה שהיא העמידה תנאים מסכלים ולא שיתפה פעולה עמו באופן שיאפשר לו להסיר את המשכנתא מעל הזכויות בדירה, ובשל אי עמידתה בתנאים שונים בהסכם. המשיב גם ביקש לחייב את המבקשת בתשלום הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם ופיצויים נוספים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מההפרה. תביעה נוספת הגיש המשיב כנגד המבקשת לקבלת סך של 871.50 ש"ח בגין חוב לחברת החשמל והוצאות סיוד חדר מדרגות. המבקשת מצדה הגישה תביעה שכנגד על סך של 65,490 ש"ח, פיצוי בגין הפרה יסודית של ההסכם ומתן צו לביצוע בעין של ההסכם. כן תבעה המבקשת פיצוי בשל הפרת התחייבותו של המשיב בהסכם לספק לה רהיטים. המבקשת גם הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 36,578 ש"ח, שהם הפיצויים המוסכמים על פי ההסכם בשל אי סילוק המשכנתא על ידי המשיב במועד. המשיב קיבל רשות להתגונן מפני תביעה זו, והדיון במכלול התביעות אוחד.

3.         ברם, תביעותיו של המשיב נמחקו בפסק דין מיום 28.11.07 לאחר שלא הגיש תצהירי עדות ראשית במועד שנקבע לכך. לעומת זאת פסק הדין בתביעות המבקשת (ת"א 5501/06 ות"א 9189/06, כב' השופטת ר' שלו-גרטל) ניתן ביום 10.12.08 (להלן: "פסק הדין הראשון") ונקבע בו כי המשיב הפר את ההסכם בכך שלא הסיר את המשכנתא הרובצת על הזכויות בדירה והוא חויב בפיצויי המוסכם בסך של 13,098 ש"ח. כן חויב לפצות את המבקשת בסך של 36,578 ש"ח בשל אי אספקת הרהיטים כמוסכם. טענת ההגנה של המשיב בדבר סיכול ההסכם על ידי המבקשת, נדחתה. תביעת המבקשת לקבלת פיצוי בגין נזקים נוספים שנגרמו לה נדחתה בשל כך שהיא לא עמדה בנטל להוכיח את שיעורם. גם תביעת המבקשת לקבלת פיצוי עתידי בשל ההפרה של אי הסרת המשכנתא, נדחתה. זאת בשל כך שסכום הפיצוי לא פורט ולא שולמה עליו אגרה לפי הדין.

4.         שני הצדדים ערערו על ההכרעות בתביעותיהם לבית משפט זה (ע"א 3051/09, 3074/09 בפני כב' השופטת מ' מזרחי, להלן: "הערעור"). המשיב ערער על ההחלטה למחוק את תביעתו, אך מאוחר יותר הוא משך את ערעורו בהמלצת בית המשפט. המבקשת מצדה ערערה על כך שלא נפסקו לה פיצויים עתידיים בשיעור 2% לחודש כפי שנקבע בהסכם בגין הפרתו. בית המשפט קיבל באופן עקרוני את טענות המבקשת, אך הוא לא מצא לנכון לפסוק לה פיצויי עתידי במסגרת הערעור, בשל העובדה שהמבקשת לא הפנתה את בית משפט השלום לפסיקה התומכת בטענותיה לפסיקת פיצוי בסכום העולה באופן משמעותי על הסכום שהוגדר על ידה במסגרת התביעה (כפיצוי על העבר) ושלפיו שולמה האגרה. בית משפט זה בערעור ציין כי בנסיבות אלו המשיב ראה לנגד עיניו סכום נמוך בהרבה מסכום הפיצוי לו טענה המבקשת בסופו של יום. בפסק הדין בערעור נקבע כי המבקשת תוכל להגיש תביעה חדשה בגין יתרת הפיצוי.

5.         המבקשת אכן הגישה תביעה חדשה, במסגרתה נתקבלה ההחלטה נשוא בקשת רשות ערעור זו. המשיב התגונן כנגד התביעה ובד בבד גם הגיש תביעה שכנגד לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלותה של המבקשת בביצוע ההסכם. המבקשת ביקשה מבית משפט קמא לדחות את התביעה שכנגד על הסף, מחמת השתק פלוגתא, ולקבוע גם כי קיים מעשה בית דין לגבי טענות ההגנה של המשיב כנגד התביעה שהיא הגישה כנגדו. בהחלטתו מיום 25.10.11, בית המשפט דחה בקשה זו, כאמור, ומכאן בקשת רשות הערעור.

6.         בהחלטתו ציין בית המשפט כי לאחר בחינת פסקי הדין שניתנו במחלוקות בין הצדדים (פסק הדין הראשון ופסק הדין בערעור) השאלה בה הוא נדרש להכריע אינה האם במסגרת התביעות שבפניו ישנן פלוגתות פסוקות שכבר הוכרעו, אלא מה נקבע בערעור בעניינה של תביעה חדשה שהותר למבקשת להגיש. בית המשפט ציין בהחלטתו כי פסק הדין בערעור לא קיבל את ערעור המבקשת במובן זה שהוא לא קבע שבממצאים שהיו בפני בית משפט קמא ומסקנותיו בפסק הדין הראשון היה די כדי לחייב את המשיב בסעד עתידי. אך בד בבד לא ננעלה הדלת בפני המבקשת להגיש תביעה חדשה לקבלת סעד שכזה. בנסיבות אלו קבע בית המשפט שאין מקום לבסס את תביעתה החדשה של המבקשת על הפלוגתות שהוכרעו בהליכים קודמים.   

7.         לטענת המבקשת, טעה בית המשפט שעה שפרש את פסק הדין בערעור באופן שבו במסגרת התביעות החדשות תדונה מחדש כל הפלוגתאות שבמחלוקת בין הצדדים לרבות אלו שכבר הוכרעו על ידי בית המשפט בפסק הדין הראשון. לדבריה, פסק הדין בערעור דווקא קבע כי קיימת לה זכות מהותית עקרונית לקבלת פיצוי עתידי בגין המשך הפרת ההסכם על ידי המשיב, ורק מחמת סיבה פרוצדוראלית-טכנית נקבע כי אם היא רוצה למצות את זכותה זו, עליה להגיש תביעה מחדש. בנסיבות אלו, לכל היותר עליה להוכיח במסגרת תביעתה החדשה את גובה הנזק, אך לא את אחריותו של המשיב להפרה. חזרתו של המשיב מהערעור שהגיש על פסק הדין הראשון, ערעור במסגרתו כפר בטענה כי הוא הפר את ההסכם, מלמדת כי הוא למעשה קיבל עליו את קביעותיו של בית המשפט במסגרת פסק הדין הראשון, ובכלל זה בקביעה כי הוא הפר את ההסכם. כל שכפר בו המשיב היה בשאלת גובה הפיצוי לו זכאית המבקשת.

8.         המבקשת הוסיפה וטענה כי החלטת בית המשפט גם עומדת בסתירה לדין הקבוע ל"השתק עילה" ו"השתק פלוגתא", דוקטרינות שנועדו בדיוק למצבים כגון מקרה זה, שמטרתן למנוע פתיחת דיון מחודש במחלוקות שהוכרעו זה מכבר בפסק דין חלוט. לשיטתו של בית משפט קמא, בכל מקרה של עוולה מתמשכת, יהא צורך לדון מחדש בכל תביעה לפיצוי בגין אותה הפרה על פני תקופות שונות, גם במכלול הטענות שהוכרעו בעבר. המבקשת הצביעה על פלוגתאות רבות שהוכרעו במסגרת פסק הדין הראשון, ושהמשיב מבקש עתה לפתוח את הדין בהן מחדש, אם במסגרת הגנתו כנגד תביעת המבקשת, ואם במסגרת התביעה שכנגד שהוא הגיש כנגדה. בין היתר מנתה את ההכרעה בדבר טענת המשיב כי המבקשת סיכלה את קיום ההסכם בדרכים שונות; את ההכרעה בדבר טענות המשיב להסדרים שנקבעו בעל פה כנגד ההסכמים העולים מהכתב; טענות המשיב לנזקים שנגרמו לו בעטייה של המבקשת שאחרה בתשלום התמורה; וטענות המשיב כי לא הפר את ההסכם.

9.                מנגד, טען המשיב כי אין דבר או חצי דבר בין הטענות והעובדות הנטענות על ידו בכתב ההגנה שהגיש כנגד תביעת המבקשת נגדו ובתביעתו הנגדית שהוא הגיש כנגד המבקשת לבין העובדות שנקבעו והוכרעו בפסקי הדין שניתנו בעניינם של הצדדים. טענותיו כיום אודות מעשיה ומחדליה של המבקשת שעקרן חוסר שיתוף פעולה והתנהגות בחוסר תום לב, לא נידונו וממילא גם לא הוכרעו בעבר. לטענתו מעולם לא נפסק בשום פסק דין כי הוא זה שהפר את הסכם המכר שבין הצדדים, ובית המשפט לא שלל את האפשרות כי הייתה זו המבקשת שהפרה את ההסכם וגרמה לו נזק בגין ההפרה. זאת ועוד ההפרה שבגינה נתבע הפיצוי נשוא פסק הדין הראשון הייתה הפרה לא יסודית בגין מחדלים שאירעו עד ליום 11.4.06, בעוד שהתביעה הנוכחית מתייחסת ברובה הגדול להפרה שלאחר יום 15.7.06 שהוגדרה בהסכם המכר כהפרה יסודית.

10.       מאחר שניתנה למשיב הזדמנות להביע את התנגדותו לכך שבית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ומאחר שהוא לא התנגד ונראה שלא תפגע זכותו כבעל דין, ניתנת בזאת ההכרעה לגופו של עניין.  

דיון והכרעה

11        ראשית יצוין כי עיון בהחלטתו של בית משפט קמא מלמד כי הוא סבר כי מעיקר הדין אין לאפשר למשיב להעלות טענותיו כיום במסגרת התביעות ההדדיות החדשות בשל מעשה בית דין. בית המשפט סבר כי יש לאפשר את הדיון באותן פלוגתאות שוב אך בשל העובדה כי בית משפט זה בפסק הדין בערעור קבע כי על המבקשת להגיש תביעה חדשה מבלי שהיא תוכרע על סמך הממצאים והמסקנות שכבר הוכרעו. בית משפט קמא הסיק מתוך פסק הדין בערעור כי בשל העובדה שהמשיב במסגרת הדיון בתביעה הראשונה ראה לנגד עיניו את סכום התביעה שהמבקשת נקבה בו בתחילה, סכום שהיה נמוך בהרבה מהסכום הכולל גם פיצוי עתידי, והוא ערך את הגנתו בהתאם, יש לאפשר לו להתגונן מחדש. בכך נראה כי טעה בית משפט קמא. עיון בפסק הדין בערעור מעלה כי לא נקבע בו כי הדיון בנוגע לפיצוי המוסכם שידון במסגרת תביעה חדשה שתוגש על ידי המבקשת, ככל שתחפוץ בכך, ידון מחדש בכל מכלול הסוגיות, כולל אלו שהוכרעו על ידי בית המשפט בפסק הדין הראשון. אדרבה, בית המשפט שלערעור סבר כי באופן עקרוני ניתן היה לפסוק למבקשת סעד עתידי גם במסגרת הערעור. ברם, בית המשפט שלערעור נמנע מלפסוק בעניין זה אך בשל העובדה כי השאלה האם גובה הפיצויים המצטברים ראויים להפחתה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 לא נדונה עד תום. זאת, הן בשל כך שהמבקשת לא תמכה בפסיקה את טיעוניה לגבי זכותה לקבל את הסכום הנתבע כפיצוי עתידי על אף היותו גבוה באופן משמעותי מהפיצוי שנתבע על ידה בגין העבר והן בשל טענת המשיב "כי ראה לנגד עיניו סכום תביעה העומד על 36,000 ש"ח ואף ידע שבית משפט קמא מקפיד על תשלום אגרה מתאימה". אין בפסק הדין בערעור אמירה כלשהי כי במסגרת תביעה חדשה שתוגש על ידי המבקשת בגין הסעד העתידי, יהא המשיב רשאי לטעון טענות בדבר קביעת אחריותו להפרת ההסכם. טענות אלו הוכרעו במסגרת פסק הדין הראשון ואין מקום לדון בהן בשנית. כל שנאמר הוא, שבמקרה של הגשת תביעה חדשה, יהא המשיב רשאי לטעון אודות גובה הפיצוי, שכן עניין זה לא הוכרע במסגרת פסק הדין הראשון. הא ותו לא. בעניין זה בהתאם לפסק הדין בערעור, המשיב יהא זכאי לטעון בכל הנוגע לגובה הפיצוי. למעשה, מבין שורות פסק הדין שבערעור, עולה כי גם בעניין זה נהג בית המשפט שלערעור עם המשיב לפנים משורת הדין, בכך שלא פסק למבקשת סעד עתידי חרף העובדה שהמשיב בחר שלא להתגונן מפני טענה זו בבית משפט קמא. די בכך, אפוא, כדי לקבל את הבקשה ולהורות על ביטול החלטתו של בית משפט קמא. מעבר לצריך, אדרש גם לטענות אודות אי קיומו של מעשה בית דין לגופן.

12.       על מנת להכריע בשאלה האם רשאי המשיב כעת להעלות כנגד התביעה שהגישה המבקשת כנגדו טענות הגנה הנוגעות לשאלת אחריות המבקשת להפרת ההסכם, כמו גם את טענותיו כנגד המבקשת במסגרת התביעה שכנגד שהגיש כנגדה, יש לבחון האם קיים במקרה זה השתק מכוח מעשה בית דין. השתק מסוג זה מגשים את הכלל של סופיות הדיון ונועד למנוע מהצדדים לדון שוב בעניין שכבר נתברר בניהם, זאת משני טעמים, האחד שלא להטריד בעל דין שוב ושוב בהליך אין סופי והשני שלא ליצור חוסר תיאום בין הערכאות השיפוטיות אשר עשויות להגיע למסקנה שונה (וראו ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נח(5) 511, 519). כלל מעשה בית דין מסתעף לשתי דוקטרינות דומות אך נבדלות, השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה, אשר מכונה גם "השתק ישיר", יימנע מצד לפנות לבית המשפט כנגד בעל דין, או חליפיו, באותה עילה או בעילה דומה, אשר התבררה וכבר הוכרעה בניהם. השתק פלוגתא, המכונה גם "השתק עקיף", יחול מקום בו בעל דין פונה לבית המשפט בשאלה עובדתית או משפטית דומה, שהוכרעה כבר במפורש או מכללא, גם אם מדובר בתביעה בעילה שונה. בפסיקה נקבעו ארבעה תנאים הנדרשים לצורך קיומו של השתק פלוגתא: 1) זהות הפלוגתא ברכיביה העובדתיים והמשפטיים בשתי התובענות; 2) קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים; 3) סיום ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט בקביעת ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא של חוסר הוכחה; 4) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה להבדיל מהכרעה שולית שאינה נחוצה לבסיס פסק הדין (וראו סיכום ההלכה בע"מ (מחוזי-חי') 12837-01-09 פרופאל בע"מ נ' מס ערך מוסף עכו, פורסם במאגרים [5.12.11]). 

13.       לשם כך, יש לבחון תחילה האם הפלוגתאות שהועלו במסגרת התביעה החדשה שהוגשה והתביעה שכנגד שהוגשה בעקבותיה, הוכרעו בפסק הדין הראשון. המשיב מיקד את התביעה שכנגד בעילה חוזית ונזיקית בשל התנהלותה של המשיבה בשלוש סוגיות עיקריות. האחת, שהמבקשת הפרה את ההסכם כשלא קיימה את תנאיו לפיהם תשלם את מלוא התמורה במעמד החתימה. השנייה, הימנעותה של המבקשת מהעברת מסמך התחייבות, אותה כינה "מכתב כוונות" לבנק לפיו היא מתכוונת להסיר את הערת האזהרה הרשומה לטובתה על זכויותיה בחלקה לאחר פירעון המשכנתא הרובצת על הדירה שרכשה. בכך, לטענת המשיב, הפרה המבקשת סיכומים שהיו בין הצדדים, בכתב ובעל פה. לדבריו, המבקשת אמנם העבירה "מכתב כוונות" לבנק מזרחי-טפחות לפיו בכוונתה להסיר את הערת האזהרה כך שתתייחס רק לדירה שרכשה, אולם היא העבירה את המסמך באיחור ותוך הצבת  תנאי לפיו היא תעשה זאת רק במידה ושינויי הרישום לא ימנעו את רישום הזכויות בדירה על שמה. הסוגיה השלישית היא הפרת המבקשת את ההסכם בכך שסירבה לחתום עמו על הסכם שיתוף בדירה, כפי שהוסכם. כתוצאה מכך הגיע חוב המשכנתא שלו לסכומים גבוהים והדבר אף הסב לו כאב וסבל.

14.       עיון בפסק הדין הראשון וכתבי טענותיו של המשיב בסיבוב זה של המשפט מלמד כי הטענות שהמשיב מעלה כיום כטענת חרב לקבלת פיצויי מהמבקשת הן אותן הטענות שהועלו על ידו כטענת מגן לתביעתה של המבקשת בסיבוב הראשון, וטענות אלו נדחו על ידי בית המשפט בפסק הדין הראשון, במפורש או מכללא. הטענות הן למעשה אותן הטענות ומדובר "באותה גברת אך בשינוי האדרת". בית המשפט בפסק הדין הראשון קבע כי המבקשת עמדה בתנאי החוזה לתשלום התמורה במלואה במעמד חתימת ההסכם (סעיף 2 לפסק הדין הראשון). בית המשפט גם דחה את טענות המשיב בעניין מכתב הכוונות וסיכול ההסכם על ידי המבקשת, כמו גם את הטענות אודות הימנעות המבקשת מלחתום על הסכם שותפות עם המשיב. טענות אלו שהתבררו במסגרת הדיון שהתקיים ביום 20.02.08 הוכרעו בפסק הדין הראשון במפורש, ולמצער, מכללא כשנקבע כי המבקשת לא סיכלה את ביצוע ההסכם (סעיף 3 לפסק הדין הראשון). בית המשפט גם דחה את הטענות כי נזקיו של המשיב נגרמו בעטיין של מעשיה או מחדליה של המבקשת, וציין כי על אף שאין מחלוקת שעו"ד אברמוביץ', שייצג באותה עת את המבקשת, רשם הערת אזהרה אחת לזכות המבקשת ולא שתי הערות אזהרה כפי שיתכן והיה צריך לעשות, אין זה מעלה או מוריד, שהרי לא הוכח שרישום הערת האזהרה הזו, היא המונעת מהמשיב למכור נכס אחר, ולהשתמש בכסף שהיה מקבל ממכירה זו כדי למחוק את המשכנתא הרובצת על זכויות המבקשת בדירה. נדמה כי טענותיו של המשיב אך לובשות כיום צורה אחרת, אך ביסודן הן הועלו על ידו במסגרת ההתדיינות הראשונה. למצער, גם אם הם לא הועלו על ידו במסגרת התגוננותו במסגרת ההתדיינות הראשונה, מאחר ומדובר בטענות שהוא היה יכול להעלותן באותה מסגרת והוא בחר שלא להעלותן, הוא מנוע מלהעלותן כיום. ההלכה היא כי קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים, ובעל הדין נמנע מלהעלותן (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פורסם במאגרים [8.03.09]; ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פורסם במאגרים [8.09.05]). הלכה זו מקורה בכלל ההבלעה לפיו משניתן פסק הדין בתובענה, נבלעה עילת התביעה המקורית בפסק הדין ותחתיה קמה ונצמחה עילת הפסק (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תל-אביב, התשנ"א), בעמ' 304).

15.       המסקנה היא אפוא, כי הפלוגתאות העומדות בבסיס התובענות כיום, הן אותן פלוגתאות שעמדו בבסיס המחלוקת שהוכרעה בפסק הדין הראשון. לא נותר אפוא, אלא לבחון האם המשיב קיבל את יומו בית המשפט בנוגע לטענות אלו, האם הפלוגתאות שהוכרעו בפסק הדין הראשון הוכרעו תוך קביעת ממצאים חיוביים, ולא אך מהיעדר הוכחה, והאם ההכרעה בפלוגתאות אלו הייתה נחוצה לצורך ההכרעה במסגרת ההליך.

16.       בית המשפט ציין בפסק הדין הראשון כי המשיב לא העיד בפני בית המשפט נוכח "התנהלות רשלנית מצידו" (סעיף 3 לפסק הדין הראשון), ודי בכך כדי לקבוע כי טענותיו נדחו באופן פוזיטיבי ההלכה היא כי די בדחיית טענותיו של בעל הדין בשל אי התייצבות או בהיעדר הגנה כדי למלא את התנאי הנדרש ליצירת השתק, שכן קביעה אחרת תגרור חוסר מעש של הצדדים ויכולה להביא אף לזלזול בהליך המשפטי ולפגיעה בצד השני (רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין פורסם במאגרים [8.03.09]; רע"א 1170/08 עיריית חולון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פורסם במאגרים [2.12.09]; תא"מ 3249/09 הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ נ' גולאני פורסם במאגרים [30.06.10]). הימנעותו של המשיב מלהעיד, מקימה חזקה לפיה לו היה מעיד, עדותו הייתה פועלת כנגדו. טענותיו נדחו ובית המשפט אימץ את עמדת המבקשת שנחקרה בבית המשפט על תצהירה. בנסיבות אלו, המשיב אינו יכול לבוא היום ולטעון כי לא היה לו את יומו בבית המשפט. ברי גם, שההכרעה בפלוגתאות הייתה נחוצה לצורך ההכרעה במחלוקת נשוא פסק הדין הראשון, שכן טענותיו אודות הפרת המבקשת את ההסכם הועלו על ידו במסגרת טענתו לסיכול ההסכם על ידי המבקשת כטענה הגנה מפני תביעת המבקשת. תביעתו כיום, הינה כאמור, תמונת ראי של טענתו לסיכול ההסכם במסגרת הדיון בתביעתה הראשונה של המבקשת. בית המשפט בפסק הדין הראשון הכריע במחלוקת הנטושה בין הצדדים בשאלה למי מהם רובצת האחריות לאי קיום ההסכם, והמשיב מושתק לטעון בעניין זה כיום.